תקיפת קטין

תקיפת קטין או חסר ישע: הגדרה, ענישה, וחובת החברה להגן על הפגיעים ביותר

מהי תקיפת קטין לפי הדין הפלילי בישראל?
המשפט הפלילי במדינת ישראל רואה בחומרה רבה פגיעות פיזיות או נפשיות המופנות כלפי קטינים וחסרי ישע. עבירת תקיפת קטין או חסר ישע מוסדרת בפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז–1977, תחת סימן ו'1 שעניינו פגיעות בבני אוכלוסייה פגיעה – קטינים, חולים, בעלי מגבלות, וקשישים תלויים.

לפי סעיף 378 לחוק, "תקיפה" היא הפעלת כוח פיזי על גופו של אדם – בין אם במישרין ובין אם בעקיפין – כאשר נעשית ללא הסכמתו או בהסכמה שהושגה בדרכי תרמית. הפעולה יכולה לכלול מכה, דחיפה, נגיעה או כל הפעלת כוח אחרת, כל עוד אינה מלווה בהסכמה חופשית ומודעת. הגדרה זו מבדילה בין תקיפה פיזית, שהיא ברת עונשין, לבין התנהגות מילולית פוגענית, שלרוב תיכנס למסגרת משפטית אחרת.

מי נחשב "חסר ישע"?
סעיף 368א לחוק מגדיר "חסר ישע" כמי שאינו מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים – הגופניים, הבריאותיים והנפשיים – בשל גורמים כמו גיל, מחלה, מוגבלות שכלית או גופנית, או כל סיבה אחרת. הכרה זו נועדה להבטיח הגנה רחבה לא רק לקטינים, אלא גם לכל אדם שמתקשה לתפקד באופן עצמאי.

אחריות חוקית כלפי קטינים וחסרי ישע
החוק מטיל אחריות מוגברת על מי שמופקד על קטין או חסר ישע. לפי סעיף 368א(2), "אחראי" הוא כל מי שעליו מוטלת האחריות לדאוג לצרכיו של הקטין או חסר הישע – בין אם מכוח החוק, פסק דין, חוזה פורמלי או בפועל – כתוצאה מקשר יומיומי, תלות או מרות.

האחריות הזו עשויה לחול על:

• הורה או אפוטרופוס חוקי;
• בן משפחה קרוב שמתגורר עם הקטין או אחראי עליו בפועל (אח, דוד, סב, בן זוג של הורה);
• עובד חינוך או איש צוות במוסד טיפולי;
• כל אדם בגיר שמתקיים בינו לבין הקטין קשר של סמכות ותלות.

חשוב לציין שההגדרה של "קטין" עצמה מצויה בחוק הנוער (טיפול והשגחה), והיא כל מי שטרם מלאו לו 18 שנים – כלומר, האחריות מתקיימת גם כלפי נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

הענישה הקבועה בחוק: מדרג חומרה
חוק העונשין יוצר הבחנה ברורה בין תקיפת אדם רגיל לבין תקיפת קטין או חסר ישע. ככל שהפגיעה חמורה יותר, כך גובר עונשה:

• תקיפה רגילה הגורמת חבלה ממשית – 3 שנות מאסר (סעיף 380).
• תקיפה של קטין או חסר ישע שגרמה לחבלה של ממש – 5 שנות מאסר (סעיף 368ב).
• אם העבירה בוצעה בידי אדם האחראי על הקטין – 7 שנות מאסר.
• אם התקיפה גרמה לחבלה חמורה (כגון שבר, אובדן הכרה, או נזק נפשי מתמשך) – 7 שנות מאסר, או 9 שנות מאסר אם נעשתה בידי האחראי.

בנוסף, סעיף 368ב(ג) מדגיש כי גם חבלה נפשית – ולא רק גופנית – עשויה להיחשב לחבלה חמורה לצורכי העבירה.

הפער בענישה מלמד על מדיניות הענישה הברורה של המחוקק – מי שפוגע בקטין או באדם תלותי, צפוי להיענש בחומרה יתרה, בשל הנזק ארוך הטווח והקושי של הקורבן להגן על עצמו.

חובת דיווח: לא רק מוסרית – גם פלילית
מעבר לעבירה עצמה, החוק מטיל חובת דיווח על כל אדם שיש לו יסוד סביר לחשוד כי בוצעה תקיפה של קטין או חסר ישע בידי מי שאחראי עליו. על פי סעיף 368ד(א), החובה חלה על כל אדם, גם אם הוא אזרח מן השורה.

החוק קובע כי אי-דיווח במצב כזה מהווה עבירה פלילית שהעונש בצידה הוא עד שלושה חודשי מאסר.